בארצות הברית ההומאופתיה פרחה למרות שנתקלה בהתנגדויות. לפי Culter, ההומאופתיה המשיכה להתפתח במאה ה19 כיוון שהציעה גישה סיסטמתית לטיפול באנשים חולים, וכן משום שהרפואה האורתודוקסית הייתה אז לא אפקטיבית ואפילו מסוכנת. ההומאופתיה היוותה איום ממשי לרפואה האורתודוקסית:.ניתן היה לבקר הרבליסטים, מיילדות ומרפאים “לא רגילים” אחרים, משום שלא למדו רפואה. אך הוקעת ההומאופתים כלא מלומדים הייתה בעייתית, כיוון שרובם היו בוגרי בתי ספר לרפואה (לרוב מהיוקרתיים שבהם), והוכשרו להיות רופאים “רגילים”. הרפואה האורתודוקסית ראתה בהומאופתיה איום, כיוון שההומאופתיה הציעה בסיס סיסטמתי וברור לטיפול. בספר, זוכה פרס הפוליצר, “השינוי החברתי של הרפואה האמריקאית” ציין פול סטאר, שכיוון שההומאופתיה הייתה בו זמנית פילוסופית וניסיונית, היא נראתה לאנשים בזמנו מדעית בהשוואה לרפואה האורתודוקסית. חברות התרופות התנגדו להומאופתיה כיוון שהרמדיס ההומאופתיות זולות ואינן נידרשות בכמויות. העקרונות ההנמנים היוו, אם כן, איום פילוסופי, קליני וכלכלי לרפואה האורתודוקסית.

עליית ההומאופתיה – המאה ה-19

ההומאופתיה התפשטה בארה”ב במהירות, עד הרבע האחרון של המאה ה19, עסקו כ8% מכלל הרופאים בהומאופתיה. בכל מחוז ומדינה הוקמו אגודות מקצועיות וב-1844 הוקם המכון האמריקאי להומאופתיה(AIH – American Institute of Homeopathy), שהפך לאגודה הארצית הרפואית האמריקאית הראשונה. ב- 1890 בגיליון של Harpers Magazine התייחס מארק טויין לערכה המיוחד של ההומאופתיה: “הופעת ההומאופתיה אילצה את הרופאים מהאסכולה הישנה ללמוד משהו בעל אופי רציונלי על העסק שלהם”. טויין גם הדגיש כי “צריך לחוש הכרת תודה שההומאופתיה שרדה את ניסיונות האלופתים* להרסה”. למרות התנגדויות מצד הרפואה האורתודוקסית, ההומאופתיה שרדה ואף שגשגה במאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20.
במאה ה-19 הומאופתים רבים למדו בבי”ס לרפואה אורתודוקסים. מספרם הגדול הביא לכך שהומאופתים פתחו בתי ספר משל עצמם או שנפתחו מחלקות להומאופתיה בבתי ספר לרפואה אחרים. אוניברסיטת בוסטון, האוניברסיטה של מישיגן, האוניברסיטה של מינסוטה, הקולג’ הרפואי של הנמן והאוניברסיטה של איווה היו רק חלק מבתי הספר שלימדו הומאופתיה. עד1900 היו בארה”ב 22 בתי ספר לרפואה הומאופתים (לרופאים)! יותר מ-100 בתי חולים הומאופתים ו-1,000 בתי מרקחת בארה”ב.
מספרים מרשימים אלה לבד אינם מספיקים כדי להבין את המשקל המשמעותי שהיה להומאופתיה על החיים האמריקאים במאה ה19: ההומאופתיה קיבלה תמיכה מקרב האנשים החשובים יותר בחברה האמריקאית, והיתה פופולרית גם בקרב המעמדות העליונים באירופה. מלבד פטרונותה של משפחת המלוכה הבריטית החל מ-1830, בין תומכיה היו גם צ’רלס דיקנס, ייטס, בנג’מין ד’יזרעאלי ועוד. אנשי דת רבים תמכו אישית בהומאופתיה, ואף עזרו בהפצתה. העיתונות הביעה תמיכתה, סופרים הביעו תמיכה: הסופר הנרי ג’יימס (James ), מציג את ההומאופתיה באור חיובי בספרו “הבוסטונים” (מה שבא לביטוי גם בסרט המבוסס עלספר זה). הסופרת לואיזה מי אלקוט הקדישה את אחד מספריה- (Jo`s boys) בו אחת מגיבורותיה האמיצות הופכת להיות הומאופתית- להומאופט ווסלהוף שתמך בה ב20 השנים האחרונות לחייה.

למרות שההומאופתיה הייתה מקובלת בקרב המעמדות היותר עליונים ומשכילים, היה לה שם טוב גם בקרב המעמדות הנמוכים יותר. תמיכתם נובעת, ללא ספק, מעצם היות בתי המרקחת ההומאופתים חינם בערים רבות. על אף האמור לעיל, הסיבה העיקרית להתפתחות הפופולריות של ההומאופתיה בצורה כה משמעותית הייתה ההצלחה בטיפול במחלות זיהומיות מדבקות/מגפתיות שונות, שהיו נפוצות באמריקה ובאירופה במאה ה-19. הסטטיסטיקה הראתה ששיעור התמותה בבתי-חולים הומאופתים ממגפות היה מחצית ועד שמינית מבתי-חולים האורתודוקסים. הומאופתים בסינסנטי כל כך הצליחוב טיפול באנשים ב-1849 בזמן מגיפת החולירע, שהם פרסמו בעיתון יום-יום את רשימת המטופלים שלהם – שמות וכתובות של אלו שהחלימו ואלו שנפטרו. רק3% מ-1,116 הפציינטים שטופלו בהומאופתיהנ פטרו, בעוד48%-60% נפטרו לאחר טיפול רפואי אורתודוקסי (שם). מלבד טיפול אפקטיבי במחלות מדבקות, ההומאופתיה הציעה טיפול במגוון מחלות אקוטיות וכרוניות. האבחנה שפציינטים המטופלים בהומאופתיה האריכו חיים יותר, גרמה לחברות ביטוח החיים להציע 10% הנחה למטופלים בהומאופתיה.

הפופולאריות של ההומאופתיה בארה”ב הייתה ברורה – עם זאת אין לכך כמעט תזכורת בספרי ההיסטוריה של הרפואה באמריקה. כשהומאופתיה כבר מוזכרת, משייכים אותה לאנומליה ברפואה, לכת שנעלמה, Kמדע של “פלצבו” ולא של תרופות “אמיתיות”. אחת הסיבות היא ההתייחסות המזלזלת בימינו מצד העיתונות המדעית, שמשפיעה על כותבי וחוקי ההיסטוריה. (דנה אולמן)

התדרדרות ונפילה

קירשמן מפרטת את תהליכי הנפילה מסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20: עד הרבע האחרון של המאה ה19 ההומאופתיה תפסה מקום די משמעותי הרפואה בארה”ב, נפוצה כאלטרנטיבה מקובלת בתי הספר לרפואה, יוחדה בבתי חולים רבים משלה ומשכה אליה מטופלים משכבות חברתיות גבוהות. רופאים רבים עסקו בהומאופתיה כעיסוק עיקרי או כאלטרנטיבה טיפולית בפרקטיקה שלהם, ראו את שיטתם כעליונה מבחינת יכולתה לרפא ומיקמו עצמם כממשיכי המסורת ההיפוקרטית ומתוך כך כ-mainstream – כמרכזיים לרפואה. הומאופתים עבדו כרופאים וראו עצמם ככאלו. לקראת סוף המאה ה-19 , הרפואה האורתודוקסית השתנתה, נעשתה אמפירית יותר והתבססה יותר מבעבר על מחקר במקום תיאוריות. על מעבדות, ניתוחי מתים ומכשור. ככל שהלך והתחזק המיסוד מעמדי: ארגונים, איגודים, עיתונים מקצועיים, השפעה פוליטית וכו` – וככל שגדלה הפופולריות של ההומאופתיה, גדל משקלה של התחרות הכלכלית ומעמדית שהציבה לרפואה המערבית, גדל השוני בין השיטות והביא לפיצול בתוך קבוצת הרופאים- בין העוסקים בהומאופתיה לאלו שלא עסקו בהומאופתיה, פיצול שהלך וגבר עם הזמן ועמו האנטגוניזם המקצועי. ב1844 הוקם האיגוד האמריקני להומאופתיה (American Institute of Homeopathy – AIH).
תמונה קבוצתית – פגישת המועצה להומאופתיה
ב1847 הקימו הרופאים הלא הומאופתים את האיגוד הרפואי האמריקני (AMA). במהלך אסטרטגי החליט ה- AMA לאפשר לבוגרי בתי הספר להומאופתיה להצטרף אליהם … כל עוד הם מגנים את ההומאופתיה או לפחות לא עוסקים בה (ציד מכשפות ממש). רופאים שעסקו בהומאופתיה הוצאו מכל האגודות הרפואיות, וה-AMA . הוציא קוד אתי לפיו חברותם של רופאים אורתודוקסים באיגוד תוסר אם יפעלו בשיטה אחרת. ב”אחרים” נכללו הרבה מהשיטות הרפואיות של אותו זמן, כשהומאופתיה זוכה ל”ייחס מיוחד”: אסור היה לרופא – שרצה להיות באיגוד – לעסוקב הומאופתיה, להתחבר, לייעץ או אפילו להתייעץ ברופא שפועל כהומאופט (בלי קשר לרצונותיו של המטופל). עברה על כל איסור גררה שלילה של חברות באיגוד. דוגמאות: רופא מקונטיקט סולק מהאגודה הרפואית המקומית כיוון שהתייעץ עם הומאופתית – אשתו; רופא ניו-יורקי סולק, כיוון שרכש סוכר חלב מבית מרקחת הומאופתי; ד”ר כריסטופר קוקס לא התקבל לאגודה הרפואית בקולומביה, כיוון שישב בוועדה רפואית שבה היה חבר גם רופא הומאופת. ב- 1892 סירב ה-AMA להכיר במשלחת מהאגודה הרפואית של מדינת ניו-יורק בשל החלטתם להכיר בכל הרופאים שסיימו בתי ספר מוכרים – כולל רופאים הומאופתים. זו הייתה ההתחלה של ההתרחקות והפיצול באידיאולוגיה ופרקטיקה, אולם זה היה רק צד אחד.

עם התקדמות הטכנולוגיה הרפואית, התפתחו מאוד האמצעים הדיאגנוסטים (לא דווקא הריפויים, אומרת קירשמן), אלו, בצרוף לגילויים של מחוללי מחלות, אנטיביוטיקה וחיסונים, עליה ברמה כלכלית והיגיינית, העלו את רמת הבריאות הכללית ואת הביטחון באוטוריטה של המדע, והעלו את מעמד הרפואה האורתודוקסית. רופאים הומאופתים החלו לחשוש שהתעלמות מ”הקידמה” תדחוק את מקצוע ההומאופתיה ואותם אישית לשוליים. הם הבינו שהיכולת “לתת שם” למחלה ולזהות את גורמיה מהווה מקור כוח רב עוצמה לאוטוריטה של הרופא. אמנם היו מעט שטענו שההתקדמות הטכנולוגית איינה מסייעת לשיפור האבחון ההומאופתי, אך הרב נטו “לשלב את פירות הקידמה” בעבודתם. כך למשל, נחלקו בניהם הגיניקולוגים ההומאופתיים: היו הומאופתים שטענו שניתן לטפל ברוב בעיות הנשים בהומאופתיה מותאמת אישית בלבד.( Guernsey מתאר למשל כיצד עצר דימום לאחר לידה באופן מיידי עם Secale ). אך הרבה רופאים חששו מאי יכולתם האישית להביא את הטיפול ההומאופתי ליעילות כזו ולכן לא נצמדו להומאופתיה הקלאסית ושילבו ניתוחים וטיפולים רפואיים רגילים בפרקטיקה שלהם. (באופן מפתיע דילמה זו חוזרת על עצמה כיום, כאשר מוצעים קורסים קצרי מעד המיועדים לרופאים שאין עיתותם בידם להשקיע בשנים ארוכות של לימוד המקצוע. ומולם נטענת אותה הטענה דאז: הטענה שבכדי ללמוד הומאופתיה כראוי נידרש זמן ארוך, והשתלמות קצרת מועד איננה מספיקה ותביא לפרקטיקה כושלת. לכן יש חשיבות בהקמת תקנים מקצועיים ללימודי הומאופתיה ולעוסקים בה (המתרג.)
חשוב לציין שהומאופתים לא טענו שאין לנתח, ההפך, “במצבים אקוטיים וכשהגורם הוא חיצוני”, הרצה קנט, “יש בהחלט לנתח, אך בהרבה מצבים בהם מזדרזים לנתח מצב כרוני, ניתן לפתור `ללא סכין` – בטיפול הומאופתי מותאם אישית”. כך החלה להתפתח תנועה”מודרנית” הומאופתית שחיפשה להתקדם ולהתאים עצמה לרפואה המודרנית וקראה להכליל בין שורותיהם “כל רופא שמביע עניין, ללא קשר למחויבותו להומאופתיה בטהרתה, לאיכות עבודתו או להשכלתו כהומאופת” (כמה מפתיע שקולות אילו חוזרים ונשמעים מתקופה לתקופה, כאשר ההומאופתיה הופכת למקצוע או לשיטת טיפול מבוקשת. (המתרג.) . לא חשוב אם הוא מערבב תרופות ומוסיף לטיפוליו תרופות רגילות, לא חשוב אם עליו להשתמש בטיפולים אחרים כיוון שאיננו מומחה בהומאופתיה, העיקר שירצה…רופאים רבים רצו להתעדכן ולהכליל את הטכניקות החדשות של הרפואה בהומאופתיה – והיו מוכנים להתפשר על הומאופתיה לא “האנימנית”. שורות ההומאופתים הלכו והתדלדלו מבחינה איכותית – כיוון שכל אחד יכול היה להרשם.
מובן שמולם נשמעה התנגדות של “האנימנים” פיוריסטים, אך לקולם לא הייתה השפעה רבה. השמירה על ההתעדכנות ברפואה המתחדשת, תוך שמירה על עקרונות ההומאופתיה הטהורה היוותה הליכה על חבל דק מאוד, והנפילה ממנו, בסופו שלדבר לא באה כהפתעה. ב,1870 קרול דונהם, דיקן הקולג” הרפואי ההומאופתי בניו-יורק, שלא שלל מרשמים מעורבים, נשא נאום בגנות הסירוב לקבל לאיגוד הומאופתים שאינם “האנימניים” במוצהר – כלומר רופאים שעסקו ברפואה רגילה והומאופתית במשולב (כשהוא טוען לדמיון למאבק של הומאופתים באפליה ובהגבלה על חשיבה וביטוי עצמאים, ומזהיר מ”הסגרות מפני מידע חדש שיכול לבוא מאילו שאינם הומאופתים”) ב1874 הצביעו בAIH על מחיקה של המילה”הומאופת” מדרישות לחברות בארגון!. ב

הירחון Hahnemannium Monthly , גינה בתי חולים הומאופתיים בהצמדות לעבר ואי התאמה להומאופתיה מודרנית, ובשל “הגדרתם צרת האופק את ההומאופתיה, הגדרה שמסתמכת על מיהולים אינפיטיסימליים”. “דלוזיות כאלו”, ניכתב, “מסכנות את ההומאופתיה …”. ה- Hahnemann ב1920 ניסגר הקולג` האנימני, עקב החרם שהטיל האיגוד הרפואי(AMA) על כל רופא שעסק בהומאופתיה… ב1899 , תוך שהם משקפים את דעת החברים, שינה הארגון ההומאופתי האמריקאי את הגדרות “רופא הומאופת” ל: “זה אשר מוסיף לידע הרפואי שלו ידע מיוחד הנובע משיטת הרפואה ההומאופתית. [כי] כל מה שמתייחס לרפואה – קשור אליו [לרופא], כמסורת וכזכות”. הומאופתיה הפכה לתוספת ידע בלבד עבורם… בתוך התנועה שלמקצוענות והתמקצעות שאפיינה את תחילת המאה ה20 באמריקה, הרפואה הרגילה, כמו שאר המקצועות שחיפשו כוח ומעמד, הציבה סטנדרטים ורפורמות שלאימון רפואי ולחצה על המדינה לחזור ולמסד רישוי מקצועי ארצי (שיתבסס עליהם כמובן). ה-AMA הצליח ליצור דימוי חיובי בציבור ולבסס את מעמדו בבתי חולים ומוסדות תורמים. הרפורמות שהונהגו חיזקו את האוטונומיה של הרופא, מעמדו, הכנסתו ואת החוקים הקשורים לעיסוק במקצוע: עד מלחמת העולם הראשונה הרופאה האמריקנית הפכה ל”רפואה מאורגנת” באמת. ניתן לראות שלקראת תחילת המאה ה20 , הומאופתים רופאים באיגוד הגדירו מחדש את מקצועם כ”משלים”, כנוסף לרפואה הרגילה, ולא כעומד בפני עצמו. קירשמן מציינת שהבחירה של הומאופתים מובילים לזהות את ההומאופתיה עם הזרם המרכזי של הרפואה נבעה לא מדחיית זהותם כנפרדים אלא מרצון לשמור על הקצב עם ההתפתחויות המדעיות והמקצועיות של הרפואה. מאותה סיבה, בתי-ספר לרפואה הומאופתית החלו ללמד יותר מקצועות רפואיים חדשים. כדי להתמודד עם ההנחיות החדשות וכדי לעבור את בחינות הרישוי, בתי הספר להומאופתיה הוסיפו יותר קורסים בפתולוגיה, כימיה, פיזיולוגיה וכד’. ועל חשבון ההכשרה ההומאופתית שנפגמה. לימודי מטריה מדיקה ופילוסופיה הומאופתית נדחקו לשוליים. “ימיה של שיטת אבחון מפורטת, מייגעת וצורכת זמן עברו” נשמעה הטענה.

התוצאה הייתה כמובן ירידה ברמת ההשכלה ההומאופתית, במקום לבחור את התרופה האינדיבידואלית לפי מכלול הסימפטומים של המטופל, הומאופתים למדו הומאופתיה שטחית ועברו לרשום תרופות לפי קטגוריות המחלה (הומאופתיה מודרנית). התוצאה: ירידה באיכות הטיפול וירידה בהצלחות בטיפול. ההומאופתים הטובים הלכוו הזדקנו, והיו מעט חדשים שיכלו להחליף אותם… רופאים הומאופתים רבים עזבו את העיסוק בהומאופתיה, ופציינטים רבים חיפשו טיפול מסוג אחר. בנוסף רופאים אורתודוקסים החלו לכלול תרופות הומאופתיות בטיפול שלהם, למרות שלא במינון הומאופתי. דבר זה בלבל את הציבור, שהתקשה להבחין בינם לבין רופאים הומאופתים. . המטופל הממוצע כבר לא התעניין אם הרופא שלו הומאופט או לא, בד”כ כל רצונו היה לקבל טיפול ושהבעיה תעבור, בלי להטרד באופן בו הרופא מכנה את עצמו. לעומת תחילת המאה ה19 , כשרופא המשפחה התעניין בפרטי חייהם של מטופליו לא פחות מהרופא ההומאופט, הרופא הרגיל המודרני הקדיש פחות ופחות זמן למטופליו, בעוד שטיפול הומאופתי, המתבסס על אינדיוידואליזציה, דרש זמן רב. מבחינה כלכלית השתלם יותר להיות רופא רגיל. אנשים פנו פחות להומאופתיה וגם לרופאים, מבחינה מעמדית וכלכלית, (אלא אם היו טובים מאוד בפרקטיקה ההומאופתית שלהם), השתלם פחות להתעסק בהומאופתיה.

בשלב מסוים ב1903 אפשר הAMA מחדש ל”בנים הסוררים”, קרי- רופאים הומאופתים, לשוב אל שורותיו. “להשיבם מדרכם הטועה” הגדירו אחדים, “כדרך לחסל את ההומאופתיה על ידי הטבעתה ברפואה האורתודוקסית” אמרו אחרים. ואכן, רבים, משיקולי קריירה ומעמד, הצטרפו ל-AMA , חדלו מלפרסם דוקטורינות הומאופתיות והפסיקו לקרא לעצמם הומאופתים- (אם כי חלקםש מר על עיסוקם ואף על החברויות באיגוד ההומאופתי). נשמעו גם קולות שטענו ש” ההבטים ה”קיצוניים” של הומאופתיה – כגון רעיון הדינמיזציה, פוטנצים גבוהים ורמדי אחת – עבר זמנם והם מזיקים לתדמית של ההומאופתיה יותר מכל!”. הקולות שדרשו להתרחק מהומאופתיה”קלאסית” ולזרוק ללא היסוס “כל תיאוריה שהמדע וההיגיון מכריזים עליה כאבסורד” – הלכו והתגברו בתוך ארגוני הרופאים. רופא הומאופט היה צריך להיזהר לא לחשוף את עובדת היותו כזה בפני כל אחד – פן יפגע מעמדו. הפיצול בין התיאורה הביו-רפואית והתיאוריה ההומאופתית הלך וגדל ונעשה קשה מנשא לרופא הממוצע (מ.י).

נשים

ההומאופתיה היתה נפוצה במיוחד בקרב נשים – לא רק כפציינטיות אלא גם כהומאופתיות. הקולג’ לרפואה הראשון בעולם לנשים היה הקולג’ ההומאופתי הרפואי לנשים בבוסטון, שנוסד ב-1848. (יש לזכור שבתקופה זו רפואה הוגבלה לדברים בלבד) הומאופתים גם קיבלו נשים רופאות לאגודות הארציות שלהם לפני שעשו זאת הרופאים האורתודוקסים. נשים התקבלו לאיגוד ב-1871, בעוד שנשים לא התקבלו בברכה ל-A.M.A. עד1915 .
ב1884, 17 נשים “האנימניות” יסדו בפילדלפיה בית חולים לנשים שהתבסס כולו על הומאופתיה “טהורה ופשוטה”. רובן לא היו רופאות אלא הומאופתיות בלבד – מה שהיה די נדיר בזמנו. בניגוד לנהוג לפיו נשים ארגנו ואספו כספים והגברים ניהלו, כאן נשים גם בחרו בעצמן למנהלות, בחירה שנתמכה על ידי כמה הומאופתים בעלי השפעה: ד”ר א. ליפה (A Lippe), ד”ר ג`ימס קנט ואחרים. קנט גם ביסס את הקורס שלו לבוגרים בהומאופתיה (Postgraduate) בבית חולים זה. הנהלת בית החולים אפשרה לנשים להתקבל לצוות: 10 רופאות עבדו עם15 רופאים. מעניין שהשילוב ושיתוף פעולה בין עבודת הומאופת שאיננו רופא לרופא מופיע גם כיום כמודל טיפולי מועדף מבחינת מטופלים. מקומם של נשים היה ניכר במודל אלטרנטיבי כזה, כאז כן היום.

הסגירה

חל מ1900, בתי ספר החלו להסגר מחוסר פונים, חלקם נסגרו בכלל וחלקם סגרו את המחלקות ההומאופתיות ופנו ללמד רפואה רגילה בלבד. תורמים עשירים השקיעו את כספם יותר בבתי חולים לרפואה מודרנית, היו שחששו לשמם והיו שרצו ששמם יקשר בבתי חולים שיכלו לספק מחקרים מודרניים מרשימים. מענקים שג’ון ד. רוקפלר, תומך נלהב של ההומאופתיה, התכוון להעביר למוסדות הומאופתים. לא הועברו, כיוון שיועצו הכלכלי, פרדריך גייטס, נהה אחר הרפואה האורתודוקסית והתנגד להומאופתיה ולכן לא העביר את הכספים. אובדן התמיכה הכלכלית הפוטנציאלית הזו היה משמעותי, כיוון שרוקפלר תרם מאות מיליוני דולר בתחילת המאה ה-20, והרוב הופנה למוסדות רפואיים אורתודוקסים. בתי החולים ההומאופתים הלכו והידלדלו עד שנסגרו.

דוח פלקסנר

תרומה נכבדהל התדרדרות זו תרם גם דוח איברהם פלקסנר: בתחילת המאה ה20 ביקש הAMA מארגון קרנגי לקידום ההוראה בבתי ספר לרפואה להגיש דוח לאומי המעריך את רמתם של בתי ספר לרפואה (מבחינת מעבדות, מיקום וקשר לבית חולים). פלקסנר, שערך את הדו”ח, התנגד מאוד להומאופתיה ודירג את16 בתי הספר להומאופתיה במקומות הנמוכים ביותר – גם כאשר מילאו את הקריטריונים הנדרשים, ואף הוסיף את דעתו השלילית בדוח. פרסום הדו”ח עצר פונים פוטנציאלים רבים והאיץ את היסגרותם של בתי הספר מחוסר פניות. ב1923 נשארו רק2 מוסדות לימודים.

חזרה להומאופתיה האנימנית

לתהליך זה של ירידה והתדרדרות היה גם תהליך מקביל – מינורי, אך בעל משמעות- של חזרה להומאופתיה הנימנית ולעיסוק טהור בהומאופתיה:

– ב1880 הומאופתים האינמניסטים הפרידו עצמם מה- AIH ויצרו ארגון מחמיר משלהם (IHA). (נשים בארגון מנו כ25% – פי שתיים מאחוז הנשים בקרב ההומאופתים הלאקלאסיים באותה עת).

– בית הספר על שם הרינג נוסד ב1892 ולימד הומאופתיה בטהרתה במשך כ30 שנה. פלקסנר קטל גם מוסד זה, ולאחר שניסה להשתקם ע”י איחוד עם ה-הנימן קולג`, נסגרו שעריו ב-1922.

– עליית הזרם הקנטיאני, המבוסס עלJames T. Kent קנט, שהשפיע על ההומאופתיה בת זמננו באופן המשמעותי ביותר אחרי האנימן. קנט יסד תנועה חזקה של הומאופתיה בעלת אופי מיסטי מעט, שינקה מסווידנבורג ושמה דגש רב על רוחניות וסימפטומים נפשיים, כיוון שמשפיע עד היום על האופן בו עובדים הומאופתים רבים. בבית סיפרו, הנהגה הומאופתית נכונה הייתה שימוש ברמדי אחת בכל פעם ובמהולים גבוהים, ואיסור של שימוש בכל תרופה חיצונית ופנימית אחרת. הארגון היה נחוש להגדיל את ההבדלים בין ההומאופתיה הקלאסית לרפואה האורתודוקסית וראה עצמוכ מנחיל וכמוביל ההומאופתיה המתקדמת ביותר בעולם.
בעקבות קנט וארגונו, הרבה הומאופתים האנימנים חדלו מלתמוך כספית בבתי הספר האחרים. ההומאופתיה המודרנית הובדלה מהקלאסית והיא נחשבת בעיני הקלאסים (עד היום) כ”לא טהורים” מבחינה הומאופתית (Mongrel institutions כינו אותם…), כאלו שהביאו לשימוש שגוי בהומאופתיה והיו הסיבה לכך שהומאופתיה ירדה באיכותה וחדלה למשוך אנשים. הומאופתיה האנימנית הפכה לסמל מעמד בתוך ההומאופתים [ההומאופתיהה מתוארת כאן קרויה כיום הומאופתיה קלאסית].
ארגון זה נחשב לקיצוני בעיני רוב הרופאים ההומאופתים שטענו שדעות כאלו מפריעות להומאופתיה להיטמע ברפואהה אורתודוקסית!

 

 

צרוף זה של רצון לשמור על מעמד וקשר לרפואה מצד אחד ורדיפה מצד הרפואה הרגילה מצד שני הביאו להטמעות רופאים הומאופתים בקהילה הרפואית הרגילה. למעשה, רופאים רגילים ורופאים הומאופתים הלכו והצטיירו כשייכים לאותו זרם רפואי- זרם מכני ומנותק, השייך לעשירים…הפרסום, המעמד והשם ירדו, התוצאות הטיפוליות ירדו. מה היה הטעם ללכת לרופא כזה? עד1923 רובה מוסדות ההומאופתים נסגרו ונוצר חסר בהומאופתים צעירים וטובים שיחליפו אתה הומאופתים הזקנים. מטופלים הומאופתים ממש סבלו. היו ערים כגון בוסטון, בהן משפחות שלמות טופלו במשך כמה דורות בהומאופתיה בלבד. הם היו רגילים לטיפול הומאופתי טוב, וכאשר הרופאים שטיפלו בהם הזדקנו או ניפטרו, הם נותרו בבעיה: הם באמת לא רצו ללכת לרפואה הרגילה – ולא היה להם אל מי לפנות. חלקם תמך ככל יכולתם בהומאופתיה ההאנמנית ששרדה. חשוב לציין שלמרות העלמות המוסדות, הארגונים ובתי החוליםה הומאופתים, מטופלים המשיכו לבקש ולהגיע לטיפול אצל הומאופתים שהכירו והעיסוק בהומאופתיה המשיך – אם גם בקנה מידה קטן יותר.

 

טרנספורמציה ולידה מחדש

למרות שנסגרו כל בתי החולים, האוניברסיטאות והמכונים הרפואיים-הומאופתים באר”הב. באירופה נמשכה הפעילות ההומאופתית ברמה נמוכה, וגם בארה”ב היא לא פסקה – אך הייתה נמוכה מבעבר. למרות האיסורים, עדיין פנו מטופלים רבים לבקש יעוץ הומיאופתי. ולמרות שסגירת בתי הספר ההומאופתים חסמה את המסלול הרפואי כגישה להומאופתיה, הומאופתים רבים הגחלו להגיע למקצוע דרך ההומאופתיה עצמה ולא דרך הרפואה. כאשר דור חדש של אנשים צעירים גילהא ת ההומאופתיה בשלהי שנות ה60, הארגונים ההומאופתים ל”לא רופאים” שארגנה הקרן האמריקאית להומאופתיה (AFH), שמשו כמקור ראשון של מידע, חינוך ותמיכה. ארגונים אלו, שנוהלו בעקר ע”י נשים, היו במשך השנים מקור לפעילות אנטי פוליטית, שקידמה נושאים של בריאות הפרט, חשפה מידע מטעה שפרסמו חברות תרופות, הזהירה כנגד תופעות לוואי של תרופות רגילות שחברות התרופות נטו להעלים בתחילה, התנגדה לחיסונים המוניים, ובכלל לחמה בתדמית שיצרו חברות התרופות “כאילו הם מעוניינים בטובת האנושות ובהגנה על הציבור” בעוד שעיקר מעיניהם נתון לכסף. הומאופתים וארגונים האנימנים נלחמו בשנות ה50 בנושאים “ירוקים” שונים, כפלורידיזציה מוגזמת של מי השתייה, תוספי הורמונים ואנטיביוטיקה לבקר ועופות למאכל, והסכנות שבחומרי ריסוס. המסר שלהם היה ברור: על הפרט להיות תמיד על המשמר, עליו לזהות שמומחים למיניהם, משרדי בריאות מטעם הממשלות ועוד אחראים על הנושא לא יעשו את העבודה עבורו ועליו מוטל להשכיל ולקחת אחריות בנושאי בריאותו וחייו.

לדור החדש של צעירים, הומאופתיה יצגה חופש אישי, היסמכות עצמית, העצמה ואלטרנטיבה זולה יותר לרפואה הרגילה. ההומאופתיה סיפקה שיטה פחות אוטוריטית, פחות טכנולוגית ויותר אישית. לנשים מספקת ההומאופתיה אפשרות לדה מיסטיפיקציה של אוטריטת הרופא, להפקעה של ארועי חיים טבעיים כלידה וגיל המעבר מטכנולוגיה הרפואית – אל הידע הפנימי של האישה את גופה ושימת דגש על אחריות האישה והמשפחה לחייהם (Demedicalization of natural life events ).

כיום

הומאופתיה מספקת לרבים אפשרות שיתוף פעולה בין המטופל, המטפל והרופא. שיתוף פעולה ששם את כולם באחריות שווה. קסמה של ההומאופתיה האנימנית היה טמון ביכולתה להציע לאנשים – כאז כן עתה- אלטרנטיבה לרפואה המנוכרת ולחומרנות המכתיבה את אורחות והעדפות החיים ואף את התקדמות הרפואה הקונוונציונלית. ההומאופתיה הקלאסית ביא בעלת יכולת להשיב אחריות אישית מול שליטה של אוטוריטה מדעית של מומחים. הומאופתיה הפכה שוב לאלטרנטיבה.

הומאופתיה והממסד הרפואי כיום – לזכור את ההסטוריה

כיום אחוז הפונים לרפואה חליפית בכלל ולטיפול הומאופתי בפרט הוא גבוה והומאופתיה נחשבת לאחת השיטות המועדפות ביותר. עם זאת, יש לזכור את ההיסטוריה: נפילתה של ההומאופתיה הרפואית חייבת ללמד אותנו לקח חשוב שינחה אותנו בהתנהלות עם הממסד הרפואי ובניסיונות למיזוג עם המערכות הביורפואיות בעתיד. ההסטוריה הוכיחה שרפואה והומאופתיה אינן שוכנות בשלום בגוף אחד. השוני בניהם הוא כה גדול שההפרדה מחד בין מקצוע הרופא למקצוע ההומאופט ושיתוף פעולה בניהם מאידך היא המסלול האופטימלי בו יכולות להתנהל שתי דוקטורינות שונות כל כך בלי להרוס אחת את השנייה.
בימים אלו, בהם שוב מתחילות להתנהל מלחמות בין שתי שיטות הריפוי, טוב יהיה לזכור לקח זה וללמוד את השיעור: שיתוף פעולה תוך כבוד הדדי הינו דרך הפעולה היחידה ממנה המטופל יצא נישכר. (מ.י.)

הערות ומקורות
* אלופתיה היא מילה שהוטבעה ע”י האנמן בהתייחסו לרפואה האורתודוקסית.

* חלק המאמר של דנה אולמן לקוח מתוך אתר האינטרנט: http://www.homeopathic.com/articles/intro/history.php

* חלק המאמר שמסוכם לפי קירשמן לקוח מסיפרה על נשים בהומאופתיה בארה”ב:
A.T . Kirschmann, A vitalforce: Women in American Homeopathy. Rutgersuniversity press, New Brunswick, NewJersey 2004

* Ccoulter H.L. Divided legacy- the conflict beween homeopathy and the American medical association: science and ethics in America medicine 1800-1914. North Atlantic books 1973

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Post comment